מסעדת "לו הייתי יודע" לקבב וגריל איראני: הטרגדיה של השעבוד והניהيليזם המיליציוני

.

.

מסעדת "לו הייתי יודע" לקבב וגריל איראני: הטרגדיה של השעבוד והניהيليזם המיליציוני

הזיכרון הפוליטי במזרח התיכון הוא מאגר עצום של אכזבות שעוטפו זמן רב בשמות תואר של "ניצחון אלוהי" והבטחות מטפיזיות, אך במהותן הן לא היו אלא סדרה של חישובים שגויים שעליהם שילמו חפים מפשע בדמם ובעתידם. הביטוי "לו הייתי יודע", שהשיק חסן נסראללה בעקבות מלחמת תמוז בשנת 2006, לא היה רק פליטת פה או הודאה נדירה בטעות, אלא הכרזה מוקדמת על האיוולת המבנית והשעבוד המוחלט השולטים בהתנהלותה של מיליציה הקשורה לפרויקט האיראני. אותו ביטוי, שהגיע לאחר הרס אדיר שפקד את התשתיות הלבנוניות ומותם של יותר מ-1,300 לבנונים, חשף פער עצום בין הערכות המיליציה לבין המציאות בשטח – פער שלא פסק מלהתרחב עם השנים, עד שהגענו לשנת 2025 כדי לחזות בשחזור טרגי של אותו תרחיש, אך עם סופים דמים וכוללניים הרבה יותר, שהפכו את הארגון ומנהיגיו למה שניתן לתאר כ"על האש" פוליטי ומבני על מזבח האינטרסים האיראניים.

ההגדרה של טיפשות, כפי שיוחס לעיתים קרובות לאלברט איינשטיין, היא לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. הגדרה זו חלה בדיוק מדהים על מסלולו של חזבאללה מאז הקמתו כזרוע צבאית של המהפכה האיראנית בלבנון. אך הטיפשות לבדה, למרות בהירותה, אינה מספיקה כדי להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית החוזרת הזו. אנו ניצבים מול תערובת רעילה של דוגמטיות דתית המעוורת את העיניים מראות את מאזן הכוחות, ניהיליזם שאינו מייחס חשיבות לחיי אדם או לריבונות לאומית, ושעבוד מוחלט למשטר המולות בטהראן, המשתמש בזרועות אלו כמגיני רוח וכשסתום להפגת לחצים בכל פעם שהמשבר במרכז מחמיר. מלחמת "התמיכה בעזה" בשנת 2023 הייתה פרק נוסף בשעבוד זה, כאשר לבנון נגררה לסכסוך שלא היה לה בו את ההחלטה להתחיל ולא את הסמכות לסיים. התוצאה הייתה שיטוח כפרים, הפיכת מכשירי ה"ביפר" למלכודות מוות שקצרו את אנשי המיליציה, ועד לחיסולים איכותיים שפגעו בכל פירמידת הפיקוד, והפכו את המנהיגים למספרים בלבד בפנקס האבדות האיראני.

הניהיליזם בהתנהגות חזבאללה מתבטא בכך שאינו לומד מהתבוסה, אלא ממחזר אותה כ"ניצחונות מוסריים" כדי להאכיל את בסיס התמיכה המוטעה שלו. כאשר נכנס הארגון למלחמה בשנת 2025 בפקודה ישירה מטהראן כדי לסייע למשטר האיראני שהתנודד תחת מכות צבאיות מוחצות שפגעו במנהיגיו בתוך איראן, היה ברור שהארגון ממלא תפקיד של "מתאבד" המפוצץ את עצמו כדי לתת למרכז זמן נוסף לנשימה. המערכה לא הייתה עבור ירושלים או עבור לבנון, אלא פעולת "קירור" של החזית האיראנית באמצעות הצתת החזית הלבנונית. העובדה שהדרגים הצבאיים והפוליטיים של הארגון הפכו למטרות קלות, וחוסלו בזה אחר זה עד שהזירה התרוקנה מכל מוח מתכנן, מוכיחה שהטכנולוגיה והמודיעין המודרני אינם מכבדים דוגמטיות החיה בעידנים פרה-מודרניים. מסעדת "לו הייתי יודע" הפכה לסמל פוליטי לכל מי שמוכר את ריבונות מולדתו תמורת אשליות של "אחדות הזירות", שהוכיחה שאינה אלא זירה אחת שבה נטבחים השלוחים כדי להגן על השולחים.

השעבוד למשטר האיראני אינו רק ברית פוליטית, אלא גזילה מוחלטת של הרצון. הארגון הפך מתנועה הטוענת ל"התנגדות" ל"גייס" בצבא איראן הפועל בשלט רחוק מקום ומטהראן. שעבוד זה הוא שמסביר מדוע הארגון חוזר על איוולתו; משום שפשוט אין לו את המותרות לומר "לא" לפקודות האיראניות גם אם משמעותן היא השמדה כוללת. המראה של ההנהגה שהפכה ל"קבב וגריל" כתוצאה מתקיפות כירורגיות מדויקות משקף את הקריסה המודיעינית והצבאית של מיליציה שחשבה במשך שנים שטילים המוחבאים במחסנים יגנו עליה מפני חדירה למוחות ולמכשירים. הפיצוצים שפגעו באנשי הארגון בפרטיותם העמוקה ביותר הראו שהאויב שנלחמים בו אינו רק כוח צבאי, אלא עליונות טכנולוגית ומדעית שהארגון ניצב מולה חסר אונים, חמוש רק בסיסמאות עץ שאינן עוצרות כדור ואינן מונעות טיל.

הדוגמטיות השולטת במנטליות של קבוצות טרור אלו רואה במוות מטרה ובחורבן קורבן. לכן, מותם של אלף או עשרת אלפים לבנונים אינו משנה דבר באסטרטגיה שלהם, כל עוד ה"דגל" נותר מונף מעל ההריסות. הסיסמה "לו הייתי יודע" היא למעשה שקר גדול, כי הם יודעים היטב שמאזן הכוחות אינו לטובתם, והם יודעים שמחיר הרפתקאותיהם יהיה יקר עבור האזרחים, אך הם מעדיפים את "הידיעה המאוחרת" כדי להצדיק את הכישלון בפני הציבור שלהם. המשך גישה זו עד שנת 2025 מאשר שהטיפשות אינה תכונה מקרית, אלא זהות מושרשת בכל מיליציה המציבה את נאמנותה חוצת הגבולות מעל להשתייכות הלאומית שלה.

בסופו של דבר, מסעדת "לו הייתי יודע" לקבב וגריל איראני נותרת ביטוי מטאפורי לגורלו של כל מי שהשתעבד לפרויקט הטרור של המולות. ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והמציאות בשטח הוכיחו שהמיליציות הן הראשונות להיות מוקרבות בשוק הסחר הפוליטי הבינלאומי. דמם של הלבנונים שנשפך ב-2006, ב-2023, ודרך תופת המנהיגות ב-2025, זועק נגד האבסורד הזה המונהג על ידי מהמרים בטהראן המזיזים את כלי השחמט שלהם בביירות, עזה, דמשק וצנעא. השיעור הקשה שיש ללמוד הוא שהמדינה הלאומית היא המבצר היחיד, שנשק מחוץ למסגרת הלגיטימיות מביא רק חורבן, ושסיסמאות דתיות לא ימנעו מהפזיזים להפוך ל"גריל" בתנורי המלחמות שאין להם בהן כל עניין מלבד ביצוע אג'נדות טרור חוצות יבשות וגבולות. הזמן אינו מרחם על השוטים, וההיסטוריה לא תסלח לבוגדים שהפכו את מולדתם לחוות לקבב איראני.

.