אמל אל-ח'ליל: טרור בחסות העיתונות

.

.

אמל אל-ח'ליל: טרור בחסות העיתונות

תופעת החדירה של ארגוני טרור למוסדות אזרחיים ולמקצועות הומניטריים מהווה את אחד האתגרים החמורים ביותר בעימותים המודרניים. הטרור אינו מסתפק עוד בעימות צבאי ישיר, אלא מקיף את עצמו בהילה מזויפת של קדושה מקצועית כדי להגן על פעיליו ולהבטיח את המשכיות פעילותו המודיעינית והלוגיסטית. את המקרה של אמל אל-ח'ליל, שנהרגה בדרום לבנון, אין לקרוא במנותק מההקשר המערכתי שבו נוקטות מיליציות חיזבאללה בלבנון ותנועת חמאס ברצועת עזה, שבו תעודת עיתונאי או חלוק רפואי משמשים כמגן אנושי ומשפטי לקידום אג'נדות הרסניות. אמל אל-ח'ליל לא הייתה עובדת אורחת מקרית באזור קרב, אלא חלק חיוני ממכונה תקשורתית וצבאית משולבת. העובדות בשטח והאזהרות החוזרות ונשנות מצד צה"ל חשפו כי נוכחות באזורים אסורים אלו, ובמיוחד בנקודות חיכוך הנמצאות בשליטה צבאית של חיזבאללה, אינה יכולה להיות מקרית או למטרת דיווח חדשותי גרידא, אלא משימת איסוף מודיעין מובהקת שמטרתה העברת נ"צ ותיעוד אתרים צבאיים רגישים בחסות המצלמה והמיקרופון.

המנטליות המנהלת את המבצעים הללו בדרום לבנון היא אותה מנטליות שאנו רואים בעזה, שם בתי חולים, בתי ספר ומשרדי תקשורת הפכו לחדרי מבצעים, מחסני אמצעי לחימה ועמדות לשיגור רקטות. גישה זו משקפת זלזול עמוק בערך חיי אדם, שכן החסינות שמעניק המשפט הבינלאומי לעיתונאים ולרופאים מנוצלת כדי להפוך אותם לכלי ריגול או לשליחי שטח. אמל אל-ח'ליל, באמצעות פעילותה האינטנסיבית ופרסומיה ברשתות החברתיות שהיו רוויים בשיח של שנאה, הסתה והאשמות בבגידה, לא מילאה תפקיד נאור או חדשותי, אלא חיזקה את האידיאולוגיה הרדיקלית המקדשת את המוות ומגייסת את מיתוס ה"שהאדה" כדי להצדיק התאבדות פוליטית וצבאית. אידיאולוגיות מורשות אלו, המנסות להעניק אופי "קדוש" למי שעוסק בפעולות עוינות נגד המדינה או מסייע לפעילות המיליציות, אינן אלא כסות מטעה להסתרת המציאות של פעילות טרור המציבה אזרחים בקו האש כדי להשיג רווחים פוליטיים צרים.

כאשר אמל אל-ח'ליל ושותפיה נכנסו לאזורי הגבול שהוכרזו כשטח צבאי סגור על ידי צה"ל, היא הייתה מודעת היטב לנהלים המבצעיים, אך ההימור היה מאז ומתמיד על ניצול התואר העיתונאי כדי להשיג חסינות שאינה מגיעה למי שמשתתף באיסוף מודיעין קרבי. תצפית על אתרים והעברת קואורדינטות אינן עבודה עיתונאית, אלא עבודת מודיעין טהורה המסווגת את מבצעה כמטרה צבאית לגיטימית בהתאם לצרכי השטח. בדומה לכך, ראינו בעזה כיצד נחשפו עיתונאים שעבדו ישירות עם חמאס, ואף השתתפו בהחזקת בני ערובה או בניהול מחסני נשק, תוך ניצול היתרי עבודה בינלאומיים כדי לנוע בחופשיות. טשטוש הגבולות בין טרור לפעילות אזרחית מכתים מקצועות מכובדים ומקשה על ההבחנה בין איש מקצוע אמיתי לבין סוכן שטח, וזהו בדיוק מה שארגונים אלו מחפשים: לסבך את תפקוד הצבאות הסדירים ולתמרן את דעת הקהל הבינלאומית באמצעות סחר בדמם של אנשים אלו עם מותם.

המבנה הארגוני של מיליציות כמו חיזבאללה וחמאס נשען ביסודו על ה"אזרח הלוחם", אותו אדם שחי בין האוכלוסייה, עוסק במקצוע רגיל ביום, ומבצע משימות לוגיסטיות או מודיעיניות בלילה. אמל אל-ח'ליל שימשה מודל לגיוס מסוג זה, שבו הרקע התקשורתי שלה נוצל כדי להעניק לגיטימציה לנוכחותה באזורים רגישים, בעוד שהאג'נדה האמיתית שלה שירתה את ההתפשטות האיראנית באזור באמצעות שלוחתה הלבנונית. השתיקה מול חדירה זו למקצועות האזרחיים מעניקה לטרוריסטים הזדמנות פז להמשיך בפעולות הריגול שלהם. לכן, חשיפת האמת על אמל אל-ח'ליל ודומיה היא צורך ביטחוני ומוסרי כדי להגן על המושג האותנטי של העיתונות מהזיהום שדבק בו עקב פרקטיקות אלו. ההתעקשות לתאר אותה כ"שהידית" היא חלק ממכונת תעמולה המנסה לשטוף את המוח ולהפוך טרוריסט לקורבן, תוך התעלמות מהעובדה שמי שבוחר להיות בלב קרב צבאי כדי לספק תמיכה טכנית או מודיעינית לארגון טרור מוכרז, בחר את גורלו בעצמו ואינו יכול להסתתר מאחורי אתיקה עיתונאית שאותה הפר במעשיו ובנאמנותו.

.